<h1>דעלמא</h1>
<h2>דף עה:</h2>
גרסינן בפ"ק דמסכת שבת [ט"ו ע"ב] כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר רשב"ג אומר יהודה בן שמוע מטמא משום רבי מאיר. ומייתינן לה נמי בפ"ק דראש השנה [י"ט ע"א] דאמרינן דיהודה בתר חורבן הבית שיבנה במהרה בימינו, טובא הוה. וטעמא משום דקסבר [הכל] הולך אחר המעמיד. ובסוף מסכת כלים בתוספתא [ב"ב פ"ז ה"ד] גרסינן כוס של אבן שניקב והטיף לתוכו אבר רבי יוסי אמר משום רבי יוחנן בן נורי טמא משום כלי זכוכית רשב"ג אומר יהודה בן שמוע משמיה דרבי מאיר [משום כלי מתכות]. ונראה כי הברייתא נכתבה בטעות, (והכא) [דהכא] משמע דרבנן פליגי עליה דרבי מאיר דאין הולכין אחר המעמיד.
ותימה אי סבירא להו לרבנן דזכוכית לית להו טהרה במקוה דהכי משמע [בהלכה דשמונה] עשר דבר [שבת י"ד ע"ב] יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על כלי זכוכית. ואמרינן [שם ט"ו ע"ב] מאי טעמא, אמר רשב"ל הואיל ותחילת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס. ופרכינן אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה. [אלמה תנן במקואות] פרק אלו חוצצין באדם [פ"ט מ"ה] ואלו חוצצין בכלים הזפת והמור גרסינן במשנה, ובגמרא דידן והחמר, בכלי זכוכית. ושנינן, הכא במאי עסקינן כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר, ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד והמתכת עיקר. אבל חכמים משמע [דסברי] דאין צריך טבילה.
ובשלהי מסכת עבודה זרה [ע"ה ע"ב] אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל ונשברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו, וצריכין טבילה כשלקוחין מן הגוי. מיהו התם לאו משום טומאה וטהרה הוא, אלא גזירת הכתוב [היא] בכלי סעודה דצריכין טבילה. ונראה לי לפי מאי דמסקינן דכלי זכוכית אין לו טהרה במקוה [לאותן] שאוכלין [חולין] בטהרה שאסור ליקח כלי זכוכית מגוי דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהן, משום שכלי חרס שלהן אין לו טהרה, כן כלי זכוכית שלהן. וכן של עמי הארץ דמשמע בחומר בקודש דכלי חרס לא שיילינן מינייהו, וכן כלי זכוכית נראה לי.
גרסינן בתוספתא דכלים פרק רשב"ג [ב"מ פ"א ה"ב], קיתון שעשאו מן הטמא ושוליו מן הטהור טהור, עשאה מן [הטהור משוליו] מן הטמאה טמא, הכל הולך אחר המקבל. כירה שעשאה מן החילמא. פירוש חילמא הוא ביצי היוצר שעשה מהן כלי חרס, ושוליה מן הגללים טהורה. עשאה מן הגללים ושוליה מן החלמא הכל הולך אחר השולים דברי רבי נתן רבי אומר עד שיהו שולים מקבלים. וגרסינן בתוספתא דמסכת כלים [ב"מ פ"ג ה"ח] ומייתינן לה בפרק במה אשה [שבת נ"ט ע"ב] טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה, היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה, רבי נחמיה מטמא שהיה רבי נחמיה אומר הכל הולך אחר המעמיד, בטבעת הלך אחר חותמה וכו'. (ומיעוט שינוי) [ובשינוי מועט] נישנית בתוספתא והיא היא.
הרי בשלשה ענינים נחלקו. הא דרבי יהודה בן שמוע דוקא כשכל הכלי ממין אחד וניקב, סבירא ליה דאם סתמו (כאן) [כיון] דמעמיד [חשיב] כאילו [היה] מאותו מין. ורבנן סברי, אפילו רבי נחמיה, בשביל [נקב] אחד אין לחשוב כל הכלי אחר הסתימה, שהרי אם רוצה סותמו בכל דבר. וגרסינן בשלהי מסכת כלים [פ"ל מ"ג] כוס שנפגם רובו טהור, ניקב ועשאו בין בבעץ בין בגפת טהור, דלא כרבי יהודה בן שמוע דאותה עשייה כמאן דליתא, אפילו בעץ דהיינו מתכת כמו אבר. אבל אם השוליים ממין טהור והוא מקבל, כיון שאי אפשר [לכלי] בלא שוליים, אע"פ שדפנות אותו כלי ממין (אחד) [אחר], דברי הכל שוליים עיקר. שזה ודאי מעמיד כל הכלי, והוא ככל הכלי מאותו מין של שוליים.
ובפשוטי כלים פליגי רבי נחמיה ורבנן, רבי נחמיה סבר עיקר הטבעת היא חותמה והלך אחר חותמה אע"פ שמעמיד את החותם מין אחר. וכן העול עיקר כפיית השור הן הסמלונים. ואע"פ שהעול מעמיד הסמלונים, כיון שהסמלונים עיקר (ותשמיש) [התשמיש], אחר מין הסמלונים נלך. וכן סולם העשוי לעלות ולירד בו, העיקר הן השליבות ולא המעמיד. וכן קולב העשוי לתלות במסמרותיו כלי חנות, הוא עיקר מין המעמיד. וכן עושה מאזנים, שאי אפשר לשקול בהן בלא שלשלאות, השלשלאות הן עיקר הכלי. וחכמים אומרים כשם ששולי כלי קיבול הן עיקר מפני שהן מעמידין את הדפנות, המחזיקים משקין ומרק שנותן בהן, ואי אפשר להשתמש בשוליים אם אין דפנות, (ש)הדפנות הן עיקר שימושן. אף מעמיד חותם של טבעת ושל עול ושל קולב וסולם ועושה מאזנים, העיקר הוא המעמיד דכלי, אחר שאי אפשר לזה בלא זה. כגון החותם בלא היקף הטבעת, והסמלונים בלא עול, וכן כולם (דמשעת) [שמאחר שהוא] צריך לשניהם אין מעמיד זה כאותו מעמיד דנקב (בעלמא)
